מקור שבת קי״ט
1 עָבֵידְנָא יוֹמָא טָבָא לְרַבָּנַן. אָמַר רָבָא תֵּיתֵי לִי, דְּכִי אֲתָא צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן לְקַמַּאי לְדִינָא, לָא מָזֵיגְנָא רֵישִׁי אַבֵּי סַדְיָא כַּמָּה דְּלָא מְהַפֵּיכְנָא בְּזָכוּתֵיהּ. אָמַר מָר בַּר רַב אָשֵׁי: פְּסִילְנָא לֵיהּ לְצוּרְבָּא מֵרַבָּנַן לְדִינָא. מַאי טַעְמָא? — דְּחַבִּיב עֲלַי כְּגוּפַאי, וְאֵין אָדָם רוֹאֶה חוֹבָה לְעַצְמוֹ.
2 רַבִּי חֲנִינָא מִיעֲטֵף וְקָאֵי אַפַּנְיָא דְמַעֲלֵי שַׁבְּתָא, אָמַר: ״בּוֹאוּ וְנֵצֵא לִקְרַאת שַׁבָּת הַמַּלְכָּה״. רַבִּי יַנַּאי לָבֵישׁ מָאנֵי מְעַלְּיֵי שַׁבָּת וּמִיכַּסֵּי, וְאָמַר: ״בּוֹאִי כַלָּה, בּוֹאִי כַלָּה״. רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אִיקְּלַע לְבֵי רַבָּה בַּר רַב נַחְמָן. קָרִיבוּ לֵיהּ תְּלָת סָאוֵי טַחְיֵי. אֲמַר לְהוּ: מִי הֲוָה יָדְעִיתוּן דְּאָתֵינָא? אֲמַרוּ לֵיהּ: מִי עֲדִיפַתְּ לַן מִינַּהּ?
3 רַבִּי אַבָּא זָבֵן בִּתְלֵיסַר אִסְתִּירֵי פְּשִׁיטֵי בִּישְׂרָא מִתְּלֵיסַר טַבָּחֵי, וּמְשַׁלֵּים לְהוּ אַצִּינּוֹרָא דְּדַשָּׁא, וַאֲמַר לְהוּ: ״אַשּׁוּר הַיָּיא, אַשּׁוּר הַיָּיא״. רַבִּי אֲבָהוּ הֲוָה יָתֵיב אַתַּכְתָּקָא דְשִׁינָּא וּמוֹשֵׁיף נוּרָא. רַב עָנָן לָבֵישׁ גּוּנְדָּא, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בְּגָדִים שֶׁבִּישֵּׁל בָּהֶן קְדֵירָה לְרַבּוֹ — אַל יִמְזוֹג בָּהֶן כּוֹס לְרַבּוֹ.
4 רַב סָפְרָא מְחָרֵיךְ רֵישָׁא. רָבָא מָלַח שִׁיבּוּטָא. רַב הוּנָא מַדְלֵיק שְׁרָגֵי. רַב פָּפָּא גָּדֵיל פְּתִילָתָא. רַב חִסְדָּא פָּרֵים סִילְקָא. רַבָּה וְרַב יוֹסֵף מְצַלְּחִי צִיבֵי. רַבִּי זֵירָא מְצַתֵּת צַתּוֹתֵי. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מְכַתֵּף וְעָיֵיל, מְכַתֵּף וְנָפֵיק. אָמַר: אִילּוּ מִקַּלְעִין לִי רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי, מִי לָא מְכַתֵּיפְנָא קַמַּיְיהוּ? וְאִיכָּא דְאָמְרִי: רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי מְכַתְּפִי וְעָיְילִי, מְכַתְּפִי וְנָפְקִי, אָמְרִי: אִילּוּ אִיקְּלַע לַן רַבִּי יוֹחָנָן, מִי לָא מְכַתְּפִינַן קַמֵּיהּ?!
5 יוֹסֵף מוֹקַר שַׁבֵּי, הֲוָה הָהוּא גּוֹי בְּשִׁבָבוּתֵיהּ דַּהֲוָה נְפִישִׁי נִכְסֵיהּ טוּבָא. אָמְרִי לֵיהּ כַּלְדָּאֵי: כּוּלְּהוּ נִכְסֵי — יוֹסֵף מוֹקַר שַׁבֵּי אָכֵיל לְהוּ. אֲזַל זַבְּנִינְהוּ לְכוּלְּהוּ נִיכְסֵי, זְבַן בְּהוּ מַרְגָּנִיתָא, אוֹתְבַהּ בִּסְיָינֵיהּ. בַּהֲדֵי דְּקָא עָבַר מַבָּרָא — אַפְרְחֵיהּ זִיקָא, שַׁדְיֵיהּ בְּמַיָּא, בַּלְעֵיהּ כַּוְורָא. אַסְּקוּהּ, אַיְיתוּהּ אַפַּנְיָא דְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. אָמְרִי: מַאן זָבֵין כִּי הַשְׁתָּא? אָמְרִי לְהוּ: זִילוּ אַמְטְיוּהּ לְגַבֵּי יוֹסֵף מוֹקַר שַׁבֵּי דִּרְגִיל דְּזָבֵין. אַמְטְיוּהּ נִיהֲלֵיהּ, זַבְנֵיהּ, קַרְעֵיהּ אַשְׁכַּח בֵּיהּ מַרְגָּנִיתָא. זַבְּנַיהּ בִּתְלֵיסַר עִילִּיָּתָא דְּדִינָרֵי דְּדַהֲבָא. פְּגַע בֵּיהּ הָהוּא סָבָא אֲמַר: מַאן דְּיָזֵיף שַׁבְּתָא — פַּרְעֵיהּ שַׁבְּתָא.
6 בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי מֵרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי: עֲשִׁירִים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בַּמָּה הֵן זוֹכִין? אֲמַר לֵיהּ: בִּשְׁבִיל שֶׁמְּעַשְּׂרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר״ — עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר. שֶׁבְּבָבֶל בַּמָּה הֵן זוֹכִין? אֲמַר לֵיהּ: בִּשְׁבִיל שֶׁמְּכַבְּדִין אֶת הַתּוֹרָה.
7 וְשֶׁבִּשְׁאָר אֲרָצוֹת בַּמָּה הֵן זוֹכִין? אֲמַר לֵיהּ: בִּשְׁבִיל שֶׁמְּכַבְּדִין אֶת הַשַּׁבָּת. דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: פַּעַם אַחַת נִתְאָרַחְתִּי אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת בְּלוּדְקִיָּא, וְהֵבִיאוּ לְפָנָיו שֻׁלְחָן שֶׁל זָהָב מַשּׂוֹי שִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנֵי אָדָם, וְשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל כֶּסֶף קְבוּעוֹת בּוֹ, וּקְעָרוֹת וְכוֹסוֹת וְקִיתוֹנִיּוֹת וּצְלוֹחִיּוֹת קְבוּעוֹת בּוֹ, וְעָלָיו כׇּל מִינֵי מַאֲכָל וְכׇל מִינֵי מְגָדִים וּבְשָׂמִים. וּכְשֶׁמַּנִּיחִים אוֹתוֹ אוֹמְרִים: ״לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ וְגוֹ׳״. וּכְשֶׁמְּסַלְּקִין אוֹתוֹ אוֹמְרִים: ״הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה׳ וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם״. אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי בַּמֶּה זָכִיתָ לְכָךְ? אָמַר לִי: קַצָּב הָיִיתִי, וּמִכׇּל בְּהֵמָה שֶׁהָיְתָה נָאָה, אָמַרְתִּי: זוֹ תְּהֵא לַשַּׁבָּת. אָמַרְתִּי לוֹ: אַשְׁרֶיךָ שֶׁזָּכִיתָ, וּבָרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁזִּיכְּךָ לְכָךְ.
8 אָמַר לוֹ קֵיסָר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא: מִפְּנֵי מָה תַּבְשִׁיל שֶׁל שַׁבָּת רֵיחוֹ נוֹדֵף? אָמַר לוֹ: תַּבְלִין אֶחָד יֵשׁ לָנוּ וְשַׁבָּת שְׁמוֹ, שֶׁאָנוּ מְטִילִין לְתוֹכוֹ וְרֵיחוֹ נוֹדֵף. אָמַר לוֹ: תֵּן לָנוּ הֵימֶנּוּ. אָמַר לוֹ: כׇּל הַמְשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת — מוֹעִיל לוֹ, וְשֶׁאֵינוֹ מְשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת — אֵינוֹ מוֹעִיל לוֹ.
9 אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ גָּלוּתָא לְרַב הַמְנוּנָא: מַאי דִּכְתִיב ״וְלִקְדוֹשׁ ה׳ מְכוּבָּד״? אֲמַר לֵיהּ: זֶה יוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁאֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּה, אָמְרָה תּוֹרָה: כַּבְּדֵהוּ בִּכְסוּת נְקִיָּה. ״וְכִבַּדְתּוֹ״, רַב אָמַר: לְהַקְדִּים, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לְאַחֵר. אֲמַרוּ לֵיהּ בְּנֵי רַב פָּפָּא בַּר אַבָּא לְרַב פָּפָּא: כְּגוֹן אֲנַן, דִּשְׁכִיחַ לַן בִּישְׂרָא וְחַמְרָא כׇּל יוֹמָא, בְּמַאי נִישַׁנְּיֵיהּ? אֲמַר לְהוּ: אִי רְגִילִיתוּ לְאַקְדּוֹמֵי — אַחֲרוּהּ, אִי רְגִילִיתוּ לְאַחוֹרֵיהּ — אַקְדְּמוּהּ. רַב שֵׁשֶׁת בְּקַיְטָא מוֹתֵיב לְהוּ לְרַבָּנַן הֵיכָא דְּמָטְיָא שִׁימְשָׁא. בְּסִיתְוָא מוֹתֵיב לְהוּ לְרַבָּנַן הֵיכָא דְּמָטְיָא טוּלָּא, כִּי הֵיכִי דְּלֵיקוּמוּ הַיָּיא. רַבִּי זֵירָא
10 מְהַדַּר אַזּוּזֵי זוּזֵי דְּרַבָּנַן, אֲמַר לְהוּ: בְּמָטוּתָא מִינַּיְיכוּ לָא תְּחַלְּלוּנֵיהּ.
11 אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אֲפִילּוּ יָחִיד הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת צָרִיךְ לוֹמַר ״וַיְכוּלּוּ״, דְּאָמַר רַב הַמְנוּנָא: כׇּל הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְאוֹמֵר ״וַיְכוּלּוּ״, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ נַעֲשָׂה שׁוּתָּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְכוּלּוּ״ — אַל תִּקְרֵי ״וַיְכוּלּוּ״ אֶלָּא ״וַיְכַלּוּ״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִנַּיִין שֶׁהַדִּיבּוּר כְּמַעֲשֶׂה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּדְבַר ה׳ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ״.
12 אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא: כׇּל הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְאוֹמֵר ״וַיְכוּלּוּ״, שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַמְלַוִּין לוֹ לָאָדָם מַנִּיחִין יְדֵיהֶן עַל רֹאשׁוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ ״וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר״. תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְלַוִּין לוֹ לְאָדָם בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִבֵּית הַכְּנֶסֶת לְבֵיתוֹ, אֶחָד טוֹב וְאֶחָד רָע. וּכְשֶׁבָּא לְבֵיתוֹ וּמֹצֵא נֵר דָּלוּק וְשֻׁלְחָן עָרוּךְ וּמִטָּתוֹ מוּצַּעַת, מַלְאָךְ טוֹב אוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא לְשַׁבָּת אַחֶרֶת כָּךְ״, וּמַלְאָךְ רַע עוֹנֶה ״אָמֵן״ בְּעַל כׇּרְחוֹ. וְאִם לָאו, מַלְאָךְ רַע אוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא לְשַׁבָּת אַחֶרֶת כָּךְ״, וּמַלְאָךְ טוֹב עוֹנֶה ״אָמֵן״ בְּעַל כׇּרְחוֹ.
13 אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שֻׁלְחָנוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לִכְזַיִת. וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שֻׁלְחָנוֹ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לִכְזַיִת. חַמִּין בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת — מְלוּגְמָא, פַּת חַמָּה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת — מְלוּגְמָא. רַבִּי אֲבָהוּ הֲוָה עָבְדִין לֵיהּ בְּאַפּוֹקֵי שַׁבְּתָא עִיגְלָא תִּילְתָּא, הֲוָה אָכֵיל מִינֵּיהּ כּוּלְיְיתָא. כִּי גְדַל אֲבִימִי בְּרֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: לְמָה לָךְ לְאַפְסוֹדֵי כּוּלֵּי הַאי, נִשְׁבּוֹק כּוּלְיְיתָא מִמַּעֲלֵי שַׁבְּתָא. שַׁבְקוּה וַאֲתָא אַרְיָא אַכְלֵיהּ.
14 אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הָעוֹנֶה ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ״ בְּכׇל כֹּחוֹ, קוֹרְעִין לוֹ גְּזַר דִּינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרְכוּ ה׳״. מַאי טַעְמָא ״בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת״ — מִשּׁוּם דְּ״בָרְכוּ ה׳״. רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִילּוּ יֵשׁ בּוֹ שֶׁמֶץ שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה — מוֹחֲלִין לוֹ. כְּתִיב הָכָא: ״בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת״, וּכְתִיב הָתָם: ״כִּי פָרוּעַ הוּא״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּל הָעוֹנֶה ״אָמֵן״ בְּכׇל כֹּחוֹ פּוֹתְחִין לוֹ שַׁעֲרֵי גַן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שׁוֹמֵר אֱמוּנִים״, אַל תִּיקְרֵי ״שׁוֹמֵר אֱמוּנִים״ אֶלָּא: ״שֶׁאוֹמְרִים אָמֵן״. מַאי ״אָמֵן״? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: ״אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן״.
15 אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: אֵין הַדְּלֵיקָה מְצוּיָה אֶלָּא בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִילּוּל שַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וּלְבִלְתִּי שְׂאֵת מַשָּׂא וְגוֹ׳ וְהִצַּתִּי אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלִַים וְלֹא תִכְבֶּה״. מַאי ״וְלֹא תִכְבֶּה״? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: בְּשָׁעָה שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם מְצוּיִין לְכַבּוֹתָהּ. אָמַר אַבָּיֵי: לָא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁחִלְּלוּ בָּהּ אֶת הַשַּׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִשַׁבְּתוֹתַי הֶעְלִימוּ עֵינֵיהֶם וָאֵחַל בְּתוֹכָם״.
16 אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁבִּיטְּלוּ קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תּוֹף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם וְאֵת פּוֹעַל ה׳ לֹא יַבִּיטוּ״, וּכְתִיב: ״לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת״.
17 אָמַר רַב הַמְנוּנָא: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁבִּיטְּלוּ בָּהּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁפוֹךְ עַל עוֹלָל בַּחוּץ וְגוֹ׳״. מַה טַּעַם ״שְׁפוֹךְ״ — מִשּׁוּם דְּ״עוֹלָל בַּחוּץ״. אָמַר עוּלָּא: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם בּוֹשֶׁת פָּנִים זֶה מִזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹבִישׁוּ כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבוֹשׁוּ וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁהוּשְׁווּ קָטָן וְגָדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה כָעָם כַּכֹּהֵן״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״הִבּוֹק תִּבּוֹק הָאָרֶץ״.
18 אָמַר רַב עַמְרָם בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא הוֹכִיחוּ זֶה אֶת זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים לֹא מָצְאוּ מִרְעֶה״. מָה אַיִל זֶה, רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה בְּצַד זְנָבוֹ שֶׁל זֶה, אַף יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר כָּבְשׁוּ פְּנֵיהֶם בַּקַּרְקַע וְלֹא הוֹכִיחוּ זֶה אֶת זֶה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁבִּיזּוּ בָּהּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּהְיוּ מַלְעִיבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִיאָיו עַד עֲלוֹת חֲמַת ה׳ בְּעַמּוֹ עַד לְאֵין מַרְפֵּא״. מַאי ״עַד לְאֵין מַרְפֵּא״? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל הַמְבַזֶּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין לוֹ רְפוּאָה לְמַכָּתוֹ.
19 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַאי דִּכְתִיב ״אַל תִּגְּעוּ בִּמְשִׁיחָי וּבִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ״, ״אַל תִּגְעוּ בִּמְשִׁיחָי״ — אֵלּוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, ״וּבִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ״ — אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה: אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּים אֶלָּא בִּשְׁבִיל הֶבֶל תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: דִּידִי וְדִידָךְ מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אֵינוֹ דּוֹמֶה הֶבֶל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵטְא לְהֶבֶל שֶׁאֵין בּוֹ חֵטְא. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה: אֵין מְבַטְּלִין תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן אֲפִילּוּ לְבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה: כָּךְ מְקּוּבְּלַנִי מֵאֲבוֹתַי, וְאָמְרִי לַהּ מֵאֲבוֹתֶיךָ: כׇּל עִיר שֶׁאֵין בָּהּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן מַחֲרִיבִין אוֹתָהּ, רָבִינָא אָמַר: מַחְרִימִין אוֹתָהּ.
20 וְאָמַר רָבָא: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁפָּסְקוּ מִמֶּנָּה אַנְשֵׁי אֲמָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלִַים וּרְאוּ נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ אִם יֵשׁ אִישׁ עוֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְאֶסְלַח לָהּ״. אִינִי?! וְהָאָמַר רַב קַטִּינָא: אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת כִּשְׁלוֹנָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלָיִם לֹא פָּסְקוּ מִמֶּנָּה אַנְשֵׁי אֲמָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יִתְפֹּשׂ אִישׁ בְּאָחִיו בֵּית אָבִיו לֵאמֹר שִׂמְלָה לְכָה קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ״, דְּבָרִים שֶׁבְּנֵי אָדָם מִתְכַּסִּין בָּהֶן כְּשִׂמְלָה יֶשְׁנָן בְּיָדֶיךָ. ״וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת תַּחַת יָדֶךָ״,
פירוש פתח עינים על שבת קי״ט
1 עבידנא יומא טבא לרבנן. פירש"י ראש ישיבה היה ועמ"ש מהרש"ל בים של שלמה סוף פרק מרובה. ומ"ש שם שאפי' אביי שהיה חולה ומצמצם כמ"ש פ' במה מדליקין וכו' ע"ש יש לדחות כאשר יראה הרואה וע"ש סי' ל"ו: שוב ראיתי להתוס' פ' הזרוע חולין דף קל"ג ד"ה משקל שכתבו דאביי לא היה עשיר ועמ"ש בעניותי בקונטריס זה לפנים בכתובות על דף ס"ה בס"ד :
2 תיתי לי דכי אתי צורבא מרבנן לדינא וכו'. עמ"ש בעניותי בס' הקטן ברכי יוסף ח"מ סימן ט"ו אות ג' בס"ד:
3 ר' אבא זבן תליסר פשיטי בשרא מתליסר טבחי. אפשר דהיו מדקדקים במספר זה רמז לשכינה וקב"ה כי השבת עילוי לשכינה וכמ"ש לקראת שבת מלכתא והשכינה מדה ז' ואנו מכונים לחברה עם דודה הרומז לוי"ו שבשם ויחוד ז' עם ו' הוא תליסר וזה רמז שבת ז"ו ומלכות נקראת ז"ו כידוע רמז כי השכינה כל חשקה להתחבר עם דודה. וה"ט דישראל נקראים עם ז"ו כמש"ה עם ז"ו יצרתי לי:
4 יוסף מוקיר שבי וכו' פגע ביה ההוא סבא א"ל מאן דיזיף שבתא שבתא פרעיה. יש להעיר לפי פירוש המפרשים שכתבו התוספות בחולין דף ז' דכל מקום שאמרו ההוא סבא הוא אליהו זכור לטוב אמאי הוצרך אליהו ז"ל לפגוע בו. ותו לתת קצת טעם להפלגת שכר זה. ותו מה הלשון אומרת מאן דיזיף שבתא. ואפשר במ"ש המפרשים דהעושה דבר שלא נתחייב בו יכול לקבל שכרו בעה"ז. ומ"ש רז"ל שכר מצות בהאי עלמא ליכא היינו מצות לפי שעור מה שהוא חייב מן הדין אך אם מוסיף דבר שלא נתחייב אפשר ליטול שכרו בעה"ז. ולפי"ז יוסיף מוקיר שבי שהיה מפליג להוסיף תוספת מרובה לכבוד שבת עד שנתפרסם ואסיקו שמיה מוקיר שבי. והתוספת הגדול הזה פרע לו הקב"ה בעה"ז תליסר עליתא דדינרי והוא כמספר ז"ו יחוד קבה"ו כמ"ש בסמוך. וכדי שלא ירע לבו דאכל שכרו בעה"ז לזה בא אליהו זכור לטוב וא"ל מאן דיזיף שבת דדומה בצד מה להלואה שלא היית חייב והגדלת והוספת לכבוד השכינה הנקראת שבת לכן שבתא פרעיה. ושכר המצוה עצמה היא שמורה לעה"ב כי כל זה הוא בעד התוספת. ויען שמהשבת יושפע שפע ברכה לכל השבוע כי שם ציוה ה' את הברכה. והאיש הזה היה מפליג לכבד השבת והיה לשם שמים לכבוד השכינה וליחדה מדה כנגד מדה נחה עליו ברכת ה' ובאה באמצעות דג גימט' ז' שבזכות השבת שמכבד זאת היתה לו ובישרוהו מן השמים שלא ישלוט בו עין הרע כשם שהדגים אין העין שולטת בהם:
5 דאמר ר' חייא בר אבא פעם א' נתארחתי וכו' כתבתי אני בעניי קצת במאמר זה בספרי הקטן ראש דוד סוף דף ס"ה ע"ש:
6 אמר ר' אלעזר לעולם יסדר אדם שלחנו בע"ש אעפ"י שאינו צריך אלא לכזית. לאו דוקא כזית אלא בעי טפי ובה"ג והטור והר"ן כתבו דבעי בסעודה ג' כביצה. א"נ ה"ק אעפ"י שאינו צריך אלא לכזית ובגדר זה יכול לאכול כשעור כמ"ש בעניותי בספר הקטן ברכי יוסף א"ח סי' רצ"א ע"ש ובקונטרס שיורי ברכה:
7 אין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תשב"ר. אפשר לתת טעם לזה במה שביארנו טעם שהעוסק בתורה מאריך ימים כי הנה אדה"ר באכילת עץ הדעת פגם בכל אבריו אך הקנה לא נהנה כי הוא מוציא קול והקול רומז לוי"ו שהוא חיים כמ"ש בזהר הקדוש ובא מהקנה שלא נפגם ולכך הלומד תורה מאריך ימים. וז"ש שהעולם מתקיים בהבל תשב"ר שהוא קול שאין בו חטא ובא מהקנה שאין בו חטא וקול הוא רומז לוי"ו שהוא חיים ומחיה העולם. א"נ אפשר במ"ש במ"א כי תורה גי' ס"מ ולי' לבטלם והתנוקות שאין בהם יצה"ט ולומדים תורה הוא מכניעם ביותר שלא יקטרגו ומתקיים העולם. וא"ל ר"פ לאביי דידי ודידך מאי כלומר שאנו עוסקים בקדשים והוי כקרבנות ותהיה התורה תמימה ותירץ לו אינו דומה הבל שיש בו חטא כי העסק בתורת הקרבנות אינו מועיל כקרבן לגמרי כמ"ש המפרשים ויש בו חטא קרינן ביה: והרב הקדוש מהרח"ו כתב דנקט לשון זה בהבל תשב"ר ולא אמר בלמוד התנוקות לפי שהתנוקות אינם יודעים מה שלומדים ואין להם שום כונה כי אם הבל פיהם מן השפה ולחוץ ולכן אינו מתקיים בהבל פיהם אלא העה"ז החומרי דהיינו הארץ. אבל הגדול שלומד תורה כהוגן ובכונה עליו נאמר ואשים דברי בפיך אשר אם הוא יתברך ישימהו בפי האדם יגדל בכח ובכונה אז לא בלבד שיתקיים העולם השפל שהוא הארץ כי גם השמים מתקיימים כמש"ה לנטוע שמים וליסוד ארץ השמים בעבור ההבנה והכונה והארץ משום הבל פה, אמנם מפני שהגדול לפעמים מדבר דברי הבאי ורכילות ולה"ר נמצא שסותר מכאן ובונה מכאן משא"כ התנוקות שאין בהם דבור רע לסתור אלא לבנות לז"א בלשון שלילה אין העולם מתקיים דהיינו הארץ הזו אלא בהבל פי התנוקות עכ"ד ז"ל: ולדברי הרב ז"ל אפשר דשאלת רב פפא לאביי דידי ודידך מאי אפשר דמספ"ל דמ"ש אין העולם מתקיים אפשר דלא אתא לאפוקי אלא להמון העם שאין העה"ז שהוא הארץ מתקיים בעבורם אבל הת"ח שמתנהגים בסדר קדושה ומכוונים בתורה לא איירי בהו דהם מקיימים השמים ג"כ ואינם פוגמים הדיבור בלשון הרע וכיוצא. ולהכי שאל דידי ודידך מאי דיש מקום לומר דמקיימים גם השמים, והשיבו אינו דומה הבל שיש בו חטא, כלומר הדברים כפשוטן דדוקא קאמר אין העולם מתקיים אלא בהבל תשב"ר ופוסל הכל משום דאע"ג דאין פגם בלשון אבל יש בו חטא כי אין אדם צדיק בארץ וכו' וקרי ביה הבל שיש בו חטא ודוק: